העצרת האחרונה בכרמי גת: אנשי ניר עוז מסכמים תקופה של מחאה וזיכרון

במהלך השנה וחצי האחרונות קיימו תושבות ותושבי ניר עוז עצרת מחאה קבועה מדי מוצאי שבת, בסמוך למתחם הספורטק בכרמי גת. העצרת הפכה עם הזמן למוקד התכנסות משמעותי, שבו הושמעו קולות של כאב, תקווה ודרישה מתמשכת להשבת החטופים – לצד חיבוק ותמיכה קהילתית רחבה מצד תושבי העיר.

העצרת האחרונה סימנה סיום של פרק טעון ומורכב, שנולד מתוך שבר עמוק והפך למאבק אזרחי עיקש, נחוש ושקט. בקיבוץ ניר עוז הודו לתושבי קריית גת על הליווי, ההזדהות והנוכחות המתמשכת לאורך כל התקופה.

לדבריהם, אף שהעצרת הסתיימה – הזיכרון, האחריות והמחויבות להמשיך לחזק את הערבות ההדדית והקהילתית ימשיכו ללוות את כולם גם בהמשך הדרך.

מדבריה של רננה גומא יעקב, אמם של שיר ששרדה את הטבח בניר עוז ושל אור ויגיל שנחטפו ושבו לאחר 52 ימים:

״השלמת משימה תלויה בהגדרה מה ייחשב כנקודת הסיום שלה. אז כן. את המשימה להשבת החטופים השלמנו. אך בכ"כ הרבה כאב, ריב ומדון. בכ"כ הרבה זלזול, חוסר כבוד וחוסר סובלנות. אז האם השלמנו? כנראה שלא. כי לצד השבת החטופים, הייתה המשימה להשבת האמון ההדדי, הכבוד ההדדי והערבות ההדדית לעם שלנו.
העצרות האלה שהגענו אליהן מדי מוצאי שבת, היו המחשה לזרע הערכי של הערבות ההדדית שטמון בנו. כי אחים אנחנו. לא כקלישאה. תחשבו רגע על אחים שאתם מכירים- קין והבל, יעקב ועשיו, ולהבדיל דוד ואריאל, או יגיל ואור: אחאות אינה מלמדת בהכרח על דמיון בעמדות, באישיות, או במזג.

להיפך- אחאות היא התמודדות מתמדת עם היותך בן משפחה קרוב לאדם שלעתים קרובות שונה ממך מאד. ועדיין אתה מחוייב לו בקשר שלא ניתן להסבירו. כי אחים אנחנו.

ולכן לא תם. ולא נשלם. כי עדיין המשימה האמיתית- לחנך את ילדינו לאחאות טובה יותר, ולגדל כאן דור שערב זה לזה, ומגויס לכך- תרתי משמע- היא המשימה. וכדי לעשות כן, על האחראים לשאת באחריות. ולאפשר לכולנו להמשיך הלאה. לפרק הבא של מדינת ישראל. לעתיד של תום והשלמה.

רק אז נוכל להגיד תם ונשלם.

מדבריה של נעם פרי, בתו של חיים פרי ז״ל שנחטף בחיים ונהרג בשבי:
״אני נעם פרי, בתו של חיים פרי, שנחטף בחיים מניר עוז ונרצח במנהרות חמאס בעקבות
הפצצת צה״ל. וגם של אסנת פרי, ששרדה את הטבח, בזכותו, והמשיכה להוביל את קהילת ניר עוז כיו״ר בעודה נלחמת על החזרתו.
השבת הזאת, 120 שבתות אחרי השבת השחורה, סופסוף אפשר לעמוד כאן ולומר
בהקלה - אין לנו עוד חטופים בעזה! לא מניר עוז ולא בכלל.
והערב הזה, אני רוצה לומר קודם כל: תודה.
תודה לכם, שכני קהילת ניר עוז מהעוטף, מהנגב, מההר ומהשפלה, אזרחי ישראל
הנחושים, שבאתם ועמדתם לצידנו, בכרמי גת ובתל אביב ובכל מקום בארץ, מצומת
הגמא עד אילת.
הניצחון הזה, נצחון הסולידריות והערבות ההדדית שייך לכל אחד שעומד כאן.
זאת לא סתם סיסמה, זאת המציאות - רק העם החזיר את החטופים. תודה
לחיילי וקציני צה״ל והמשטרה, בסדיר ובמילואים, שקפצו, הרבה פעמים גם בלי
שנקראו, להציל חיי אדם ולהגן על המדינה שלנו, שלחמו בגבורה וראו את החזרת
החטופים כמטרה לאומית וערכית עליונה.
ותודה לקהילת ניר עוז, שהגיעה לכאן, לכרמי גת, לפני שנתיים, בינואר 2024 . קהילה
קטנה ומדממת, שאחד מכל 4 מחבריה איננו - נחטף או נרצח, שכל אנשיה הם שורדי
טבח מחריד - עמדה על רגליה, ואפילו מבלי ללקק את הפצעים נעמדה בראש המאבק על
אנשיה.
תודה לכם, בראשות אילי ועירית המופלאות שהובלתם את המאבק ההירואי הזה. לצד
התודה, אני חייבת לומר הערב גם סליחה. עם כל ההקלה שבסיום סוגיית החטופים, אנחנו לא שוכחים לרגע את המחדל הנורא שהביא אותנו למצב הזה. סליחה, אנשי ניר עוז, והעוטף בכלל, שבטחונכם הוזנח לאורך שנים ארוכות עד שהופקרתם לחלוטין בשבת השחורה. וסליחה שגם היום, 847 ימים אחרי, אנחנו מונהגים עדיין בידי ממשלת הטבח שהפקירה אתכם. סליחה, שאותם אנשים שישבו אז בקבינט, ביד אחת הנהיגו את מדיניות ״חמאס הוא
נכס״, מימנו אותו וסירבו לחסל את בכיריו, וביד שניה העבירו עוד ועוד כוחות שהיו אמורים לשמור עליכם שם, עדיין יושבים שם ומקבלים את ההחלטות. סליחה לאבא שלי, ול- 46 חטופים שנהרגו או נרצחו בשבי החמאס בזמן המלחמה. סליחה שיצאתם מהבית על הרגליים, שאפילו אחרי המחדל הנורא של ה 7 באוקטובר ניתן היה להתעשת ולהציל אתכם, ולא עשו את זה.
חשוב לי להדגיש, כי אני שומעת הרבה פעמים אנשים מתבלבלים - 46 שנרצחו בשבי זה לא טעות מבצעית, זה לא מחיר של מלחמה- 46 חטופים, רובם המוחלט אזרחים שנחטפו מביתם או ממסיבה, שרדו בשבי שבועות וחודשים ארוכים עד שנהרגו שם, זאת לא טעות, זאת מדיניות של העדפת המלחמה, והשרידות השלטונית, על פני החטופים. המדיניות הפושעת הזאת היא בגידה ערכית בכל מה שמדינת ישראל מושתת עליו, ואחרי שהחזרנו את אחרון החטופים, עלינו גם החובה לתקן.
אחרי שנתיים ורבע שבהם חיכינו ללקיחת אחריות וסליחה, אין לנו מה לחכות יותר! אנחנו מבינים, שכמו שהעם הביא את החטופים, אנחנו גם נביא את התיקון!
אני מבטיחה לכם, אנחנו עוד נפתח מחדש את גלריית הבית הלבן של חיים פרי, בשדות ניר עוז, ואוהבי אמנות מכל הארץ יחד עם תושבי העוטף יפגשו שם לשיחה טובה ושקיעה מרהיבה, עם כוס יין מהכרם המקומי. אבל בדרך לשם נכונו לנו גם מאבקים רבים, אנחנו צריכים להחליף את ממשלת הטבח בממשלה שתתעדף באמת את בטחון אזרחיה ושלומם,
כן, (גם את בטחון אזרחיה הערבים שסובלים מאלימות ללא מענה) אנחנו צריכים להקים ועדת חקירה ממלכתית למחדל ה 7- באוקטובר, אנחנו צריכים לבנות את ניר עוז, וגם לשקם את השורדים באשר הם יבחרו להיות. הכשלים מרובים, העבודה רבה, אבל אנחנו מוכנים להפשיל את השרוולים ולתקן. אנחנו, כמאמר סיסמת ניר עוז: ״לא עייפי דרך, כי אם מפלסי נתיב״.